וינטר משיק מפלגה — והימין סופר מנדטים אבודים

ההשקה הפכה בתוך שעות לאירוע הפוליטי המרכזי של השבוע במחנה הימין — לא בשל התוכן שהוצג אלא בשל החשבון האריתמטי שמאחוריו. באירוע ההתיישבות שנערך במועצה האזורית בנימין תקף ראש הממשלה נתניהו את וינטר ישירות, וקרא לו, למשה פייגלין ולאבי מעוז להתאחד עם מפלגות קיימות או לפרוש. הנימוק שהציג היה חשבונאי ולא אידיאולוגי: מי שאינו עובר את אחוז החסימה שורף קולות, ומי שכן עובר פוגע במפלגות הקיימות — ולכן, לדבריו, המסר היחיד למפלגות החדשות הוא להתאחד או להתפרק. באותו אירוע אמר גם כי השמאל לא יפיל את הימין, ורק הימין יכול להפיל את הימין.

הסקרים שפורסמו בתוך החלון לא סיפקו תשובה אחת, וזה בדיוק מוקד המחלוקת. סקר i24NEWS מ-26 באוגוסט העניק ל"עמך ישראל" שמונה מנדטים — בשורה אחת עם ישראל ביתנו, יהדות התורה ו"ביחד" בראשות נפתלי בנט — ובאותו סקר ירדה הציונות הדתית לארבעה מנדטים בלבד, על סף אחוז החסימה. סקר אחר שפורסם באותם ימים העמיד את וינטר על שישה מנדטים ואת גוש נתניהו בשפל חדש, בעוד סקר שלישי קבע כי המפלגה כלל אינה עוברת את אחוז החסימה — ומורידה איתה את הגוש כולו. הפער בין התרחישים האלה, ולא הפער בעמדות, הוא מה שמנהל את השיח.

המחלוקת סביב הרשימה לא נעצרה במספרים. ללי דרעי, המצטרפת הבולטת לרשימה, נמצאה תוך שעות תחת מתקפה מצד גורמים בימין בגלל אמירה שלה בפודקאסט לפני כשנה, ולפיה ועדת החקירה לאירועי ה-7 באוקטובר צריכה להיות ממלכתית, וכי מי שיבחרו את חבריה צריכים להיות נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית והמשנה לנשיא נעם סולברג. עבור חלק ניכר מהשיח בימין, שרואה בהרכב הזה בדיוק את הבעיה, האמירה הזאת הפכה לסימן שאלה על זהות הרשימה כולה.

במקביל נכנס לתמונה גם יאיר נתניהו, שפתח במסע הסברה פומבי נגד המפלגה החדשה וטען כי היא תוביל בסופו של דבר לחזרה לקו של הסכמי אוסלו. בפיד ימין עצמו נמתחה שוב ושוב ההשוואה לנפתלי בנט — הטענה החוזרת הייתה שמפלגה שנבנית סביב דמות ביטחונית מוערכת, בלי גוש מוצהר ובלי היסטוריה פוליטית, כבר הפילה פעם ממשלת ימין. מנגד עלו בפיד גם קולות שהגנו על וינטר וטענו שהתקיפות נגדו מגיעות מכיוון האינטרס של המפלגות הקיימות.

מה שלא היה שנוי במחלוקת הוא הסביבה שבה הכול קורה: מערכת בחירות שבה מספר גדול של רשימות ימין קטנות מתמודדות בנפרד, ואחוז החסימה הוא הפרמטר שמכריע. הדיון על כך חצה השבוע את כל כלי התקשורת של הימין ואת "הפטריוטים" בערוץ 14, שהקדישה לו חלק מרכזי מארבעת הפרקים ששודרו בחלון. השאלה שנשארה פתוחה בסוף השבוע היא לא אם וינטר ירוץ — אלא האם המפלגות הקטנות בימין יגיעו ליום הגשת הרשימות מאוחדות או מפוצלות.

ראש הממשלה בנימין נתניהו נשא דברים בכנס "בנימין פורצת דרך", שנערך במועצה האזורית בנימין בראשות ישראל גנץ לציון הישגי ההתיישבות בשנה החולפת. עשרות שרים וחברי כנסת מהימין השתתפו באירוע.

בנאומו מנה נתניהו את המספרים שעליהם, לדבריו, אי אפשר להתעלם: 104 יישובים שהוקמו ו-160 חוות. הוא הודה לשר הביטחון ולשר בצלאל סמוטריץ' וקרא לזה "מאמץ אדיר של הממשלה לממש את חזון הדורות". בהמשך האירוע הצהיר כי בקדנציה הבאה יבוטלו הסכמי אוסלו ותפורק הרשות הפלסטינית.

המספרים שהציג נתניהו עולים בקנה אחד עם קו הפעולה שדווח בחודשים האחרונים: אישור הקמתם של עשרות יישובים בנקודות אסטרטגיות ביהודה ושומרון ובבקעת הירדן, ובמקביל הסדרת מעמדן של יותר מ-140 חוות חקלאיות על ידי משרד הביטחון — צעד שהוצג כחיזוק שליטה בשטח ולא רק כפעולה חקלאית.

באותו כנס עצמו נשא נתניהו גם את המתקפה על המפלגות הקטנות בימין, וקרא לוינטר, לפייגלין ולמעוז להתאחד או לפרוש — כך שהאירוע שנועד לסמן הישג התיישבותי הפך גם לזירת הפתיחה של מערכת הבחירות בגוש.

יו"ר מפלגת רע"ם, ח"כ מנסור עבאס, פרסם באמצע השבוע פוסט בערבית שבו התייחס לעמדתו בשאלת הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית. בפוסט הבהיר כי מבחינתו יהודיות המדינה היא מצב שנכפה על הציבור הערבי, וכי המפלגות הערביות קיבלו אותו מבחינה מעשית כדי שלא להסתכן בפסילתן מהתמודדות בבחירות.

עבאס הוסיף כי הניסוח שהוא משתמש בו כיום, במסגרת מה שכינה "גישת השותפות וההשפעה", אינו מלמד על שינוי בעמדתו ההיסטורית. לדבריו, כאשר אנשי ימין מעמתים אותו עם התבטאויות מן העבר והוא משיב שהיום הוא מנסח את גישתו הפוליטית אחרת, "אין פירוש הדבר שאני מכחיש את הנכבה, העקירה או הנרטיב הפלסטיני".

הפרסום עורר תגובות חריפות בימין. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' כינה אותו "אויב מסוכן"; במפלגת עוצמה יהודית הודיעו כי בעקבות ההתבטאות תוגש דרישה לפסול את עבאס מהתמודדות בבחירות; ויו"ר "עמך ישראל" עופר וינטר אמר כי מי שאינו מכיר בישראל כמדינה יהודית יכול ללכת לאיזו מדינה ערבית שהוא רוצה.

העיתוי הפוליטי אינו מקרי: ההצהרה פורסמה בעיצומו של הדיון על הרכב הגושים לקראת הבחירות, כשרע"ם היא אחת המפלגות שהשתייכותן העתידית לקואליציה כזו או אחרת נמצאת במחלוקת. בשיח הימין השבוע חזרה הטענה שהפוסט מספק את ההוכחה שהמסגור האזרחי של רע"ם היה כלי טקטי ולא שינוי עמדה.

יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן הציב שורת קווים אדומים לקראת המגעים הצפויים להקמת ממשלה אחרי הבחירות. הבולט שבהם הוא התנגדות מוחלטת לכל מתווה שיכלול פטור מגיוס לצעירים חרדים, לצד סירוב עקרוני להצטרף לממשלת מיעוט.

ליברמן דחה גם את האפשרות של פטור חלקי, וקבע שלא יהיה פטור לא ל-30 אחוזים, לא לשלושה אחוזים ולא לאדם אחד. לדבריו, חוק גיוס שיחול על כלל האוכלוסייה — יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים וצ'רקסים, בשני מסלולים, צבאי ואזרחי — יהיה החוק הראשון שהממשלה הבאה תחוקק.

במקביל התייחס ליברמן גם לשאלת ההמלצה על מועמד לראשות הממשלה, וטען כי הדרישה שכל מפלגות הגוש יתחייבו מראש להמליץ על ראש המפלגה הגדולה היא טעות. לדבריו, כל מפלגה צריכה להיות רשאית למצות את הפוטנציאל האלקטורלי שלה ולהציג מועמד משלה.

העמדה הזאת היא שהזינה השבוע חלק ניכר מהשיח בפיד ימין, שבו נטען כי מבנה הגושים המתהווה — ובכללו ריצתו של וינטר — משרת בסופו של דבר את מהלכו של ליברמן. הטענה הזאת היא פרשנות של פובליציסטים ופעילים בימין, ולא הצהרה של מי מהצדדים.

השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר חתם על צו מנהלי האוסר קיום אירוע שיוחס לרשות הפלסטינית במרחב העיר העתיקה בירושלים. הכנס, של אגודות ומועדונים הפועלים בתחומי התרבות והספורט, היה אמור להיערך בשכונת ואדי ג'וז במזרח העיר.

לפי הודעת המשטרה, פעילות מודיעינית חשפה את ההיערכות לקיום האירוע. בלשי מחוז ירושלים ומרחב דוד הגיעו למקום בשעות ההכנות, בעודן מתקיימות, והודיעו לנוכחים כי האירוע לא ייערך. בן גביר פרסם מצדו שהכיסאות כבר הוצבו, מערכת ההגברה כבר מוקמה ובכירים ברשות היו בדרכם — ושמתוקף סמכותו כשר לביטחון לאומי הוא חתם על צו האוסר את קיום האירוע.

האיסור על פעילות של הרשות הפלסטינית בשטח ירושלים מעוגן בחוק, אך אכיפתו במקרים קונקרטיים הייתה בשנים האחרונות נושא למחלוקת חוזרת בין הדרג המדיני לדרג המשפטי. בן גביר הציג את הצו כהמשך ישיר לקו שהוא נוקט מאז כניסתו לתפקיד.

הפעולה נמדדה בשיח הימין השבוע מול אירועים אחרים שבהם, לטענת פעילים, ההיערכות המערכתית הייתה איטית יותר — ובראשם סוגיית אנדרטאות המחבלים בכפרי השומרון, שעלתה באותם ימים בדיוק.

בג"ץ קבע ב-23 באוגוסט כי עד להכרעה בבקשות לצווי ביניים לא יינקטו פעולות חדשות לקידום מינויו של ראש המחלקה לחקירות שוטרים על פי תיקון החוק. בפועל, ההחלטה עוצרת את ההליך שאותו ביקש שר המשפטים יריב לוין לקדם.

ההליך נסוב סביב תיקון חקיקה ששינה את דרך בחירתו של ראש מח"ש. עותרים, ובהם התנועה לאיכות השלטון, טענו כי מדובר בהשתלטות פוליטית על גוף החקירות המפקח על המשטרה, ובוודאי כשמדובר בממשלת מעבר בתקופת בחירות. היועצת המשפטית לממשלה הצטרפה לעותרים נגד החוק ונגד יישומו המיידי, וביקשה מבג"ץ צו ביניים שיעצור את המינוי עד להכרעה מקיפה.

לוין הודיע קודם לכן כי בכוונתו להמשיך במהלך לבחירת ראש מח"ש חרף עמדת היועצת המשפטית לממשלה. בשלב מוקדם יותר של ההליך אף נדונה שאלת הייצוג המשפטי הנפרד שיינתן לו בעתירות, לאחר שעמדתו נחלקה מעמדת היועצת.

ההחלטה מצטרפת לשורת החלטות שבהן בג"ץ הגביל מהלכי מינויים של הדרג הפוליטי בתקופת ממשלת מעבר. בימין נטען השבוע שהיא ממחישה את מה שמכונה שם "הדיקטטורה המשפטית" — הטענה שהכרעות מהותיות של הדרג הנבחר נעצרות בבית המשפט בטרם התקבלה החלטה סופית לגופו של עניין.

בג"ץ קיים דיון בעתירה נגד הרחבת אזורי השידור של תחנות רדיו חרדיות. במוקד עומדים צווים שהוציא שר התקשורת שלמה קרעי במאי 2026, בהסתמך על סמכויות חירום בחוק התקשורת, שאפשרו לתחנות "קול חי" ו"קול ברמה" — ולצדן "א-שמס", "רדיו נאס" ו"רדיו לב המדינה" — להרחיב את שידוריהן לצפון. הנימוק שהוצג היה צורך מבצעי בהעברת התראות והנחיות מקדימות לציבור המחזיק במכשירים כשרים, שאין בהם סמארטפון.

היועצת המשפטית לממשלה הגישה עמדה שלפיה הצווים ניתנו ללא סמכות ויש לבטלם. בעמדתה נטען כי התשתית שעליה נשען פיקוד העורף אינה מספקת כדי להצדיק את המהלך, ושפיקוד העורף אימץ נתונים בלי לבצע בדיקה עצמאית באמצעות קציני אוכלוסייה במחוזות. העתירה הוגשה על ידי "לובי 99" ו"התנועה למען איכות השלטון" ודומיהן.

בדיון עצמו, לפי הדיווחים מהאולם, טענה נציגת היועצת כי אין לאפשר את התקנה בתקופת בחירות, ואילו השופט אלכס שטיין העיר כי מדובר בעניין של חיי אדם. בפיד ימין הודגשה תגובת הנציגה כי "אין דבר כזה אפס סיכון".

במקביל פרסמה סיעת ש"ס תגובה חריפה לדברים שיוחסו לנשיא בית המשפט העליון יצחק עמית כלפי מחזיקי הטלפונים הכשרים, וכינתה אותם ביטוי ליהירות ולניתוק מציבור גדול. הדיון טרם הוכרע.

יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט נעם סולברג, דחה את עמדת היועצת המשפטית לממשלה וקבע כי השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר יוכל להופיע ולשאת דברים ב"ערב ההוקרה" למתנדבי המשטרה.

עמדת היועצת המשפטית לממשלה הייתה שקיים חשש שהאירוע ינוצל לתעמולת בחירות בניגוד לחוק, בפרט בתקופה שלקראת הבחירות. סולברג קבע כי לא הוצגה ראיה לכך שהאירוע או הנאום המתוכנן ישמשו לתעמולה, והעניק משקל משמעותי לתצהיר שהגיש השר ובו התחייב שלא יישא דברי תעמולה, במישרין או בעקיפין.

בהחלטתו כתב סולברג כי "השערות וחששות לגבי תעמולת בחירות, יש; ראיות, אין". בפרסומים בימין הודגש כי מעבר לדחיית העמדה, נמתחה בהחלטה גם ביקורת על אופן הצגתה על ידי היועצת.

ההחלטה נקראה בימין כתקדים לתקופת הבחירות הנוכחית: היא מציבה רף ראייתי לפני מניעת הופעה של שר באירוע ממלכתי, במקום הסתמכות על חשש כללי. ההחלטה עוסקת באירוע הספציפי בלבד ואינה קובעת כלל רוחבי לאירועים אחרים.

יאיר נתניהו הגיש תלונה למפכ"ל המשטרה ולראש השב"כ נגד העיתונאי אורי משגב, בטענה שפרסם באופן שיטתי פרטי מיקום שלו בחו"ל. לטענתו, מדובר בפרטים שאסור לפרסמם משום שהוא מאובטח על ידי השב"כ, ובהם כתובת מגורים מדויקת במיאמי — כולל קומה ומספר דירה — מועדי טיסות ופרטי נסיעות.

התלונה מצטרפת להליך אזרחי שיאיר נתניהו כבר מנהל נגד משגב: תביעת דיבה, שלצדה הוגשה גם בקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת. בית משפט השלום בירושלים דחה את הבקשה לצו, כשהשופט דניאל מרדכי-דמביץ קבע כי לא הונחה תשתית עובדתית המוכיחה הטרדה מאיימת — לא מבחינת תדירות הפרסומים ולא מבחינת תוכנם.

משגב מצדו מכחיש הפרה של החוק וטוען כי יאיר נתניהו אינו אדם פרטי אלא אישיות ציבורית החשופה לביקורת. במקביל הודיע כי בכוונתו להגיש תלונה במשטרה נגד ינון מגל, לאחר שלטענתו כונה על ידו "מוסר".

העימות קיבל משקל אחר בתוך אותו שבוע עצמו, לאור פרסום פרטי מזימת ההתנקשות האיראנית שכוונה נגד יאיר נתניהו במיאמי. בשיח הימין נטען השבוע כי הצנזורה והרשויות פועלות בסטנדרט אחד כלפי הימין ובסטנדרט אחר כלפי עיתונאים משמאל; שאלת קיומה של חקירה בעקבות התלונה טרם הוכרעה.

המחלוקת סביב תנאי הפרישה של הפרקליטה הצבאית הראשית לשעבר, האלוף יפעת תומר-ירושלמי, הפכה השבוע לעימות פתוח בין צה"ל למשרד האוצר. במכתב מ-25 באוגוסט לראש אכ"א הבהירה החשבת הכללית באוצר, מיכל עבאדי-בויאנג'ו, את עמדתה: בשלב זה אין להעביר לתומר-ירושלמי כספים מעבר לזכויות שאינן שנויות במחלוקת, וזאת עד להשלמת ההליכים בעניינה.

הרקע הוא החלטת הרמטכ"ל רב-אלוף אייל זמיר להדיח את הפצ"רית לשעבר מצה"ל, ולצדה ההכרעה בעניין תנאיה הכלכליים. לפי הדיווחים, ההחלטה קבעה שהיא תקבל את מלוא התנאים כמו כל פורש צה"ל, ורק "הגדלות הרמטכ"ל" יישללו ממנה. באוצר טענו כי גם כך מדובר בתנאים מופלגים ובלתי סבירים בשלב שבו ההליך הפלילי בעניינה טרם הוכרע.

הסכומים שפורסמו מלמדים על סדר הגודל: מענק פרישה חד-פעמי המוערך בכ-550 אלף שקל, ולצדו קצבה חודשית המוערכת בכ-42 אלף שקל. בהמשך השבוע דווח כי לאחר שהפצ"רית לשעבר התלוננה, באוצר אישרו שהוקפאו תשלומים שהייתה אמורה לקבל.

הפרשה נמצאת במרכז השיח בפיד ימין כמעט מדי יום: הטענה החוזרת היא שהרמטכ"ל נאבק על תשלומים לדמות שבמחנה הימין נתפסת כמי שהעלילה על לוחמי צה"ל, ובאותה נשימה מציג את צה"ל כמי שמתמודד עם קופה ריקה. בשלב זה ההליך הפלילי בעניינה טרם הסתיים, וההכרעה על היקף הכספים שיועברו בפועל תלויה בהמשך ההליכים.

מזימת ההתנקשות שאותה חשף ראש הממשלה בנימין נתניהו בתחילת השבוע בראיון לערוץ 14 כוונה נגד בנו הבכור, יאיר נתניהו. בשלב הראשון סירב ראש הממשלה לזהות מי משני בניו היה היעד; הפרטים נחשפו לאחר מכן בפרסום ברשת האמריקנית ניוזמקס, ואומתו בדיווחים בישראל.

לפי הפרסומים, גורמי מודיעין ישראליים גילו בדצמבר האחרון מזימה של שלוחים איראניים לפגוע ביאיר נתניהו בזמן שהתגורר בהולנדייל ביץ' שבסמוך למיאמי. חוליה איראנית כבר שהתה באזור, ביצעה מעקבים ותצפיות על מקום מגוריו ועל סדר יומו. עם גילוי האיום הועבר דיווח דחוף לרשויות בארצות הברית, ולנתניהו הבן הורו לעזוב את המקום מיד. הוא הוברח בבהילות כזו שנאלץ להשאיר את חפציו מאחור ושב לישראל.

הפרשה הייתה חודשים ארוכים תחת מגבלות צנזורה. זה בדיוק מה שהפך אותה לסיפור תקשורתי ולא רק ביטחוני: בשיח הימין נטען השבוע שעיתונאים רבים ידעו על האירוע ובכל זאת המשיכו לתקוף את דרישת האבטחה למשפחת ראש הממשלה, ושהדיון הציבורי התמקד בשאלה אם נתניהו הפר את הצנזורה ולא במזימה עצמה.

במהדורה המרכזית של חדשות 14 פורסמו בהמשך השבוע פרטים נוספים על ניסיון ההתנקשות, לצד דיווח על זעם בקרב גורמי ביטחון כלפי אופן הסיקור בכלי תקשורת אחרים.

ח"כ צבי סוכות מהציונות הדתית תועד ביום שלישי בבוקר מנפץ בפטיש אנדרטה בכפר הפלסטיני מאדמא שליד שכם, ובהמשך אנדרטה נוספת בכפר בורין. סוכות מסר כי כמה ימים קודם לכן דרש מהצבא להסיר את האנדרטאות המנציחות מחבלים בכפרים האלה, ומשאלה נותרו במקומן — הגיע בעצמו.

האנדרטה במאדמא הוקמה להנצחת ימאן טאיב עלי פרג', שלפי מידע שצוטט בפסק דין של בית המשפט העליון היה מעורב בשיגור המפגע שביצע פיגוע בצומת ג'יט. בבורין הוקמה אנדרטה להנצחת חמדאן חוסיין מחמוד אל-נג'אר, שבדצמבר 1988 תקף את יעקב פרג' סמוך להר ברכה והרגו, נטל את רובהו ופתח באש על כוח צה"ל שהגיע למקום — ובאירוע נהרג סמ"ר ארתור (אלתר) הרצוג ושני חיילים נפצעו.

צה"ל הגיב בחריפות יוצאת דופן וטען כי המשתתפים פעלו "באופן שקרי ומניפולטיבי", ללא סמכות ובניגוד גמור למתווה שאושר, וכי כוחות במרחב הוסטו למשימה ונפרסו שלא לצורך. לפי גרסת הצבא, סוכות ביקש ב-12 באוגוסט לערוך "סיור אנדרטאות" בכפרים ביתא, בורין ומאדמא, ובעת הסיור החל בניתוץ בניגוד לתיאום; כשהכוח זיהה זאת, המפקדים הורו להפסיק והמשתתפים הורחקו מהכפר. בהמשך נטען בצה"ל כי ממילא היה תכנון להריסת האנדרטה.

ראש הממשלה נתניהו גינה את המהלך וקבע שלקיחת החוק לידיים פסולה ומפריעה לצה"ל, וביקורת נשמעה גם מתוך מפלגתו של סוכות. מנגד, בפיד ימין ובחלק מהפרשנות בימין נטען שהשאלה האמיתית היא כיצד אנדרטאות לרוצחי יהודים עומדות שנים בשטח שבשליטה ביטחונית ישראלית, ומדוע צה"ל לא הסירן קודם.

לוחם מילואים ישראלי, חמוש ובחופשה, נעצר על ידי שוטרים פלסטינים בעת שנסע בדרך צדדית לעבר גוש דולב-טלמון. במהלך האירוע נלקח ממנו נשקו האישי. בתיעוד מהאירוע נשמע אחד השוטרים אומר לו "אנחנו המשטרה הפלסטינית". הלוחם לא נפגע פיזית ופונה בהמשך.

לוחם המילואים, שלמה רוזנטל, תיאר בהמשך כי כשלושים שוטרים הקיפו את הרכב ודרשו שייצא ממנו, ובשלב מסוים קפצו עליו. לפי הדיווחים, שלושה ישראלים שנכנסו לשטחי הרשות באותו יום חולצו בתוך שעות, ובהם הלוחם החמוש שנתפס באזור רמאללה.

העיקר בעיני מועצת בנימין ובעיני גורמי הימין הוא מיקום האירוע: לפי הדיווח המאוחר, בניגוד לתחקיר הראשוני, שוטרי הרשות הפלסטינית עצרו את חייל המילואים בשטח C — שטח שבשליטה אזרחית וביטחונית ישראלית מלאה, שבו לרשות אין כל סמכות פעולה לפי ההסכמים.

במועצת בנימין הגדירו את האירוע הפרה חמורה של ההסכמים ודרשו טיפול. האירוע התרחש באותו שבוע שבו נדונה גם סוגיית האנדרטאות בכפרי השומרון, ושתי הפרשות הוצגו בשיח הימין כשתי פנים של אותה שאלה — מידת האכיפה הישראלית בפועל בשטח.

אוניית "אלטלנה" אותרה בעומק 503 מטרים, מערבית לחופי ישראל, 78 שנים לאחר שהוטבעה. לפי הדיווחים היא נמצאה בשלמותה. האיתור בוצע במסגרת מבצע חיפוש ימי מורכב, לאחר חודשים ארוכים של תכנון והיערכות, באמצעות אונייה מצוידת בחיישנים ובמערכות סקר ומיפוי מתקדמות.

המשלחת יצאה לדרך ביוזמת שר המורשת עמיחי אליהו, ובניהולו של רוני שדה, מנהל האגף למיפוי ימי במרכז למיפוי ישראל.

"אלטלנה" הגיעה לחופי הארץ ביוני 1948 ועל סיפונה עולים, ובהם לוחמי אצ"ל, לצד נשק וציוד צבאי. בעימות שהתפתח סביבה נהרגו 16 מאנשי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל. הפרשה נותרה מאז אחד הפצעים הפתוחים בזיכרון הפוליטי של מחנה הימין.

האיתור הפך בתוך יום לאירוע ציבורי טעון. ניצול מהאונייה התראיין ותיאר בדמעות את שעבר; במקביל התפתח ברשת ויכוח על ההקשר ההיסטורי של האירוע ועל האופן שבו הוא מסופר. בפיד ימין הודגש השבוע שהחשיבות אינה בשרידים עצמם אלא בשאלה מי מספר את הסיפור ובאיזו מסגרת.

הופעתה של הזמרת עדן בן זקן בהיכל מנורה מבטחים הפכה לסערה ציבורית לאחר שראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה הגיעו אליה, התקבלו בתשואות, וראש הממשלה נשא דברים מהבמה בעוד בני הזוג מצולמים ומוקרנים על המסכים.

בעקבות האירוע הוגשו נגד ההפקה שתי תביעות קטנות בסך אלף שקל כל אחת. התובעים טענו כי הופעתם של בני הזוג נתניהו ונאומו של ראש הממשלה הפכו אירוע תרבות לתעמולה פוליטית, ואחד מהם ניסח זאת בטענה שהאירוע "אנס" את הקהל לתשדיר בחירות.

במקביל נשמעו קריאות להחרים את בן זקן, ואף להדיחה מכיסא המנטורית בתוכנית "The Voice". חלק מהקריאות הגיעו מקרובי חטופים. בן זקן זכתה לגיבוי מצד אמנים, בהם אייל גולן.

ראש הממשלה יצא נגד הקריאות והבהיר כי מחלוקת פוליטית אינה צריכה להוביל לחרם — לדבריו, מתווכחים עם מי שאינו מחזיק באותן דעות, אך לא מחרימים אותו. הפרשה הפכה בתוך יומיים לזירת ההתגוששות התרבותית הבולטת של השבוע.

יש שבועות שבהם הפוליטיקה הישראלית מתווכחת על רעיונות. השבוע היא התווכחה על אריתמטיקה, ובצדק. כי כשמפלגה חדשה נכנסת לזירה ימנית עמוסה, השאלה הראשונה אינה מה היא מאמינה — אלא כמה קולות היא לוקחת, ומהיכן.

וינטר הוא לא בנט, ואין טעם להעמיד פנים שההשוואה הזאת הוגנת במלואה. הוא הצהיר במפורש, ולא במרומז, שהוא ימליץ על נתניהו אם יעבור את אחוז החסימה. זו הצהרה שבנט מעולם לא נתן בנקודה המקבילה, ומי שמתעלם ממנה מנהל ויכוח עם זיכרון ולא עם מציאות. אבל ההצהרה הזאת עצמה חושפת את הבעיה: כולה מותנית במילים "אם יעבור".

וזה בדיוק העניין. הסקרים שפורסמו בשבוע אחד נעו בין שמונה מנדטים לבין אי-מעבר של אחוז החסימה. הפער הזה אינו רעש סטטיסטי, הוא הסיפור. שמונה מנדטים בגוש הם חיזוק; אפס מנדטים עם ארבעה אחוזי הצבעה הם קבורה. באותם סקרים עצמם הציונות הדתית ירדה לארבעה מנדטים ונדחקה אל שפת התהום — כלומר, גם אם וינטר עובר, ייתכן שמישהו אחר בגוש ייפול במקומו. זה משחק סכום אפס שבו כולם משחקים בתוך אותו מאגר קולות.

הימין הישראלי כבר שילם את המחיר הזה, ולא פעם אחת. הדפוס חוזר: ריבוי רשימות שמייצגות ניואנסים אמיתיים בתוך אותו מחנה, פיזור קולות, ואז ספירה מרה בלילה שאחרי. מי שקורא את ההיסטוריה הפוליטית של ישראל מגלה שהמחנה הלאומי הפסיד לא מעט קרבות שבהם היה לו רוב בקלפי — פשוט מפני שהרוב הזה התפזר על פני יותר מדי פתקים.

התשובה שנשמעה השבוע מכיוון המפלגות החדשות היא שהמערכת הקיימת אינה מייצגת אותן, ולכן אין להן ברירה. זו טענה שאי אפשר לפטור בביטול; היא ביטוי אמיתי של תסכול. אבל תסכול אינו אסטרטגיה, וייצוג שאינו נכנס לכנסת אינו ייצוג. מפלגה שאינה עוברת את אחוז החסימה אינה משמיעה קול — היא מוחקת אותו, ובדרך מוחקת גם את הקולות של מי שהאמין בה.

הוויכוח הזה יוכרע בשבועות הקרובים, ולא בקלפי. המפלגות הקטנות בימין יגיעו ליום הגשת הרשימות מאוחדות או מפוצלות, וההחלטה הזאת שווה יותר מכל נאום שיישא מישהו מהן עד אז. מי שרוצה להשפיע צריך קודם כול להיכנס לחדר. אחוז החסימה הוא הדלת.

הרמטכ"ל אמר השבוע שצה"ל מתמודד עם קופה ריקה. באותו שבוע עצמו נאבק אותו צה"ל על הזכות להעביר לפצ"רית לשעבר מענק פרישה של מאות אלפי שקלים וקצבה חודשית של עשרות אלפים. שני המשפטים האלה נאמרו על ידי אותה מערכת, בהפרש של ימים ספורים. אפשר להסביר כל אחד מהם בנפרד. יחד — הם לא מסתדרים.

מבחינה פורמלית, ההסבר קיים ואפילו הגיוני: זכויות פנסיוניות אינן פרס, הן חוזה. אדם ששירת שנים ארוכות זכאי לזכויות שצבר, וההליך הפלילי נגדו טרם הסתיים. בצה"ל יטענו שהחלטת הרמטכ"ל דווקא שללו ממנה משהו — את "הגדלות הרמטכ"ל" — ושזה הכלי היחיד שהיה בידיו. זו עמדה שאפשר לטעון אותה בלי להסמיק.

אלא שהחשבת הכללית במשרד האוצר לא קיבלה אותה. במכתב מ-25 באוגוסט היא הבהירה שאין להעביר כספים מעבר לזכויות שאינן במחלוקת, עד להשלמת ההליכים. כלומר, לא הפובליציסטים בימין הם שהחליטו שהמהלך בעייתי — הגורם המקצועי שאמון על כספי המדינה הוא שעצר אותו. זה כבר לא ויכוח פוליטי על סמלים; זו מחלוקת בין שתי רשויות שלטון על מה מותר לשלם.

וכאן נמצא העצב החשוף. הציבור שנדרש להבין ש"אין תקציב" — מילואימניקים שמשרתים מאות ימים, משפחות שנושאות בנטל — מתבקש באותה נשימה לקבל שהמערכת נלחמת דווקא על התשלום הזה. לא על תשלום כלשהו: על התשלום למי שבתודעת הציבור שמעברו הימני של המפה מזוהה עם פרשה שפגעה בלוחמים. הסתירה אינה בעובדות, היא בסדר העדיפויות שהן מייצרות.

מערכת ציבורית שרוצה שיאמינו לה כשהיא מדברת על קופה ריקה צריכה להיזהר שבעתיים מהמקומות שבהם הקופה נפתחת בכל זאת. אפשר לנצח בוויכוח המשפטי ולהפסיד את האמון. השבוע נראה שזה בדיוק מה שקרה.

ב-20 באוגוסט 2025 אישרה ועדת המשנה להתיישבות של המנהל האזרחי את קידום שכונת E1 במעלה אדומים, הכוללת כ-3,400 יחידות דיור. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' אמר באותו יום כי "היום אנחנו מציבים עובדות היסטוריות בשטח", וקרא לראש הממשלה להשלים את המהלך ולהחיל ריבונות ישראלית מלאה ביהודה ושומרון. התוכנית, שקודמה במשך שנים ונעצרה שוב ושוב בלחץ בינלאומי, מחברת את מעלה אדומים לירושלים.